DSC09004

פרפקציוניזם

אז למה אנחנו מתגאים בזה?

פרפקציוניזם …

מכירים את זה, לפני שבא אליכם אורח,

הכל חייב להיות פשוט מושלם ומתוקתק בבית? או במשרד?

אז הבית נכנס לטירוף – חייבים לעשות סדר, לשטוף את הכלים,

רצפה, לפחות איפה שרואים, לקפל כביסה, לנקות את השירותים,

להביא מגבות חדשות, הכל בשביל שהבית ייראה טיפ-טופ,

 

ואז, כשהוא נכנס, אתם כבר מותשים, אבל צריכים להיראות רעננים,

מה הפלא שלא בא לנו ש"יקפצו" לבקר אצלנו?

 

למה אנחנו חייבים שהכל יהיה פשוט מושלם?

לתכונה הזאת מישהו פעם נתן שם, קוראים לזה "פרפקציוניזם".

פרפקציוניזם הוא למעשה הרצון לעשות משהו באופן מושלם,

 

למה אנחנו עושים את זה?

עמוק בתוכנו קיים צורך שייראו אותנו,

שיעריכו אותנו ואת העבודה שלנו.

בדרך-כלל אנחנו לא מחוברים לצורך הזה, כי הוא סמוי מאיתנו,

ולכן אנחנו יותר באים במגע עם רגשות ומחשבות שלנו.

 

והנה כמה סיבות של מה שקורה בתוכנו כשאנחנו מנסים להיות מושלמים:

1)      פחד – שיראו את הפגמים שלנו / של העבודה שלנו ושישפטו אותנו

2)      פחד – לעשות טעויות

3)      מחשבה – שרק אם זה יהיה מושלם, יש לכך ערך אמיתי / יכירו בכך

4)      מחשבה – שאם זה יהיה מושלם יראו שאני מצטיינת / אני אבלוט מעל כולם /

ואז יעריכו אותי באמת.

5)      בושה – על כך שמי שאנחנו זה לא מספיק טוב ואנחנו חייבים להיות

מושלמים כדי לחפות על הפגמים האחרים שלנו. ..

 

אז למה אנחנו מתגאים בזה?

אולי כי אם אנחנו מצהירים לעצמנו ולאחרים שאנחנו שואפים לשלמות,

אז זה אוטומטית הופך אותנו לבני אדם איכותיים יותר, "משקיענים",

עם סטנדרטים גבוהים,

וזה משפר לנו את הדימוי שלנו בעיני עצמנו.

ואולי, זה כי אנחנו "מסדרים" לעצמנו תשובה קלה לשאלות אחרות,

עמוקות יותר, כמו, למה לא הספקנו להגיש את העבודה בזמן,

למה לא הצלחנו להגיע לתוצאות שרצינו, וכד'.

"אה, זה בגלל שאני פרפקציוניסטית" " וחייבת שהכל יהיה פשוט מושלם".

 

למה פרפקציוניזם הוא לא כזה דבר טוב?

מעבר לכך, שבפרפקציוניזם יש משהו לא אמיתי, משהו מכיוון האשליה,

שמנסה להציג מצג-שווא של מושלמות, שהיא פשוט לא קיימת – כי אין,

פשוט לא קיים אדם שהוא מושלם,

פרפקציוניזם הוא גם חסם רציני וגם תקיעות

הנה הסיבות למה:

 

  1. מרוב פרטים קטנים שוכחים את התמונה הגדולה – השאיפה שכל דבר יהיה מושלם,

באה לעתים קרובות על חשבון התוצאה. לפעמים מרוב שאנחנו מתמקדים בפרטים הקטנים,

אנחנו שוכחים שיש לנו מטרה להגיע אליה.

 

  1. אנחנו משלמים בבריאות, בזמן ובאיכות החיים שלנו – אם הכל צריך להיות מתוקתק

זה לוקח זמן להתעסק בפרטים הקטנים ביותר. מי משלם על הזמן הזה?

המשפחה שלנו, אנחנו עצמנו, הבריאות שלנו.

אם, למשל, הילדים שלנו חייבים להיראות פשוט מושלמים,

מישהו צריך לטפל בכל הפרטים שיהפכו אותם לכאלו. על חשבון מה זה בא? על חשבוננו,

על חשבון הזמן הפנוי שיש לנו איתם.

 

  1. פרפקציוניזם מוביל לדחיינות – אם מה שמניע אותנו, מתחת להכל, לשאוף לשלמות הוא פחד לטעות, או פחד שיחשבו עלינו שאנחנו לא מספיק טובים,

אז אם אנחנו מעריכים מראש, שהתוצאה שנקבל תהיה פחות ממושלמת עדיף לנו לפעמים בכלל לא לעשות ולא להתנסות, וכך להימנע מראש מהשיפוט.

השיפוט, אגב, יכול להיות לגמרי שלנו את עצמנו.  כך, לפעמים נדחים פרויקטים עד אינסוף,

רק בגלל שאם הם לא מושלמים הם לכאורה לא ראויים.

 

  1. הוא גורם לכם לפספס הזדמנויות – אם יש כזה דבר "הרגע הנכון", לשם נכוון אם אנחנו שואפים לשלמות, הרי שהרגע הזה בחיים לא יגיע. כך, לפעמים, מתפספסות להן  הזדמנויות, שמתחפשות להגיע דווקא ברגע "הלא נכון".

 

  1. פרפקציוניזם מונע מכם ללמוד מטעויות – פרפקציוניזם לעתים קרובות מגיע עם פחד

לעשות טעויות. וכשאנחנו מנסים בכל מצב להימנע מטעויות,

אין לנו יכולת ליצור עקומת למידה טבעית ובריאה מהפעולות שהצליחו ושלא הצליחו לנו.

 

  1. ילדים רואים ועושים –בשאיפתנו לשלמות מה אנחנו בעצם מלמדים את הילדים שלנו?

שרק אם זה מושלם זה ראוי?

ילדים, כמו תת-המודע שלנו, לא מבינים חוכמות. הם רואים ועושים.

פרפקציוניזם, אולי יותר מכל תכונה אחרת בגלל שהיא לפעמים מקבלת עידוד מבית,

מופנמת בקלות על ידי ילדים. ולפעמים, פרפקציוניזם היא ההבדל שבין ילד לבין מבוגר,

בין היכולת לעשות בשביל השעשוע לבין תחושת החובה שזה יהיה הכי טוב, ואם לא, זה לא שווה.

 

אז מה לעשות?

השלב הראשון הוא להבין, שפרפקציוניזם הוא חסם, הוא תקיעות.

לרצות ולהסכים לשנות את זה. מכאן ואילך, נוכל לעשות את הדברים הבאים:

 

  1. להתחיל בדברים החשובים ביותר – בכל פרויקט, משימה או פעולה, חשבו לרגע ושאלו את עצמכם מהו הדבר שהכי חשוב לי כאן ולטפל בו תחילה, מבלי לשים לב לפרטים האחרים.
  2. לעצור כשאתם מזהים ירידה לפרטים קטנים מדי – אם פרפקציוניזם הוא

תכונה שמופנמת בכם, היא כנראה הפכה כבר לאוטומטית.

ולכן, חשוב לעשות עצירות בכל פעם שאתם מזהים את עצמכם חוזרים לדפוס ועובדים על פרטים קטנים מדי. העצירה, בדרך-כלל תאפשר לכם לבחור מחדש להתמקד במה שחשוב, ולחזור למשימות הגדולות יותר.

 

  1. לתרגל ביומיום אנושיות לא מושלמת – לשלוח במכוון את הילד שלכם לגן עם ציפורניים לא גזורות, לחיות יום-יומיים עם הבלגאן בלי לסדר אותו,

להגיש פרויקט לא גמור אבל בזמן.. ככל שנתרגל יותר להבין שאנחנו בני-אנוש,

שהיופי שלנו הוא דווקא באנושיות שלנו,

כך לאט לאט יורד מאיתנו הלחץ של להוכיח משהו למישהו.

או לעצמנו.

ופתאום נחווה הקלה נוכח היותנו פשוט בני-אנוש לא מושלמים.

ואם יותר ויותר ילכו בעקבותינו, כך נוכל גם לארח אנשים אחרים לא מושלמים,

בבתים לא מושלמים, ולנהוג במכוניות לא מושלמות,

ואפילו להתלבש באופן לא מושלם. איזו הקלה זה היה יכול להביא לכולנו. …

 

  1. לזכור לשאול מה חשוב לי – בכל פעם כשאתם נופלים בחזרה לפרפקציוניזם, הזכירו לעצמכם את המחירים הכבדים שאתם משלמים על כך,

והיזכרו במה באמת חשוב לכם – המושלמות או השמחה שבעשייה?

התוצאה או הפרטים?

להעריך את עצמי על שעשיתי כמיטב יכולתי בזמן הנתון,

או להגן על עצמי ממה אחרים יגידו?

 

 

שתפי אצלך

דילוג לתוכן