שחור או לבן

שחור או לבן. 0% או 100%.

האם גם אתן לפעמים דורשות ומצפות מעצמכן להרגיש או להתנהג באופן מסוים? פעמים רבות אנחנו דורשות או מצפות מעצמנו להרגיש באופן מסוים (לדוגמה – להפסיק לפחד, להיות "חיוביות"…) או להתנהג באופן מסוים (לדוגמה – להיות נחמדות יותר, לעמוד על שלנו…) והדרישה הזו יוצרת עוד יותר לחץ ותסכול עד שלפעמים פשוט רוצות להתנתק ולברוח מהכול ונשארות בתחושת חוסר אונים ואשמה.  

איפה מתחיל הקושי? לרוב החשיבה שלנו היא בצורת שחור או לבן, 0 או 100. אנחנו מצפות ודורשות מעצמנו דברים מוחלטים, מצבים מוחלטים כמו למשל: לפחד או לא לפחד. לכעוס או לא לכעוס. להרגיש עצובות או לא להרגיש עצובות. להרגיש אשמות או לא להרגיש אשמות. להגיד את מה שאני חושבת או לא להגיד. לעשות משהו מסוים או לא לעשות. להגיב או לא להגיב.

מה ששמתי לב הוא שלרוב לא טוב לנו להיות בשום קצה ועוד יותר לא נעים לדרוש מעצמנו להיות באחד מהקצוות. לדוגמה – לרוב זה לא נעים לדרוש מעצמנו לא להרגיש בכלל פחד. וזה לא נעים גם לדרוש מעצמנו להרגיש את כל הפחד לגמרי. עוד דוגמה: לרוב זה לא נעים לדרוש מעצמנו לאהוב את עצמנו לחלוטין וזה גם לא נעים לא להראות שום אהבה כלפי עצמנו. עוד דוגמה: לרוב זה לא נעים לא לבטא בכלל את מה שאנחנו חושבות או מרגישות וזה גם לא נעים לבטא ב-100% כל פרט של מה שאנחנו מרגישות וחושבות.

אז מה זה אומר? בפשטות זה אומר שבין 0 ל-100 יש הרבה מקום ואנחנו לא חייבות לדרוש מעצמנו להיות באף אחד מהקצוות האלה. האושר לא מחכה לנו בקצה הסקאלה אלא דווקא באישור להיות בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאות כעת. למשל זה אומר שלא חייבים לקבל את עצמנו לגמרי ולא חייבים  לדחות את עצמנו לגמרי. לא חייבים להרגיש לגמרי כאב או פחד וזה גם לא נעים לנטוש את עצמנו לגמרי ולהתעלם מעצמנו לחלוטין.  

אז מה כן? יש מידה שבה נעים לנו להרגיש או לבטא משהו. יש מידה שהיא נעימה, קלה ולא מתאמצת לגבי כל עניין שמעסיק אותנו: להתחבר או להתנתק, להתקרב או להתרחק, להביע או להפנים, לנסות או לא לנסות, להתאמץ או לא להתאמץ.

מהי המידה הנכונה ואיך מגלים אותה? המידה הזו משתנה כל הזמן, היא לא קבועה. זה ממש נעים לשאול את עצמי – באיזו מידה נעים וקל לי להרגיש או לבטא משהו עכשיו? ולאפשר את זה לעצמי. הסוד הוא בלשאול את עצמנו, בלקחת רגע קצר שבו אנחנו שואלים את עצמנו מהי המידה שנעימה לנו כעת עבור כל רגש, עניין או נושא שמעסיק אותי עכשיו. ואז ברגע חדש, המידה הזו יכולה להשתנות ואנחנו יכולות לאפשר לעצמנו מידה מתאימה ומדויקת חדשה.

מה זה נותן? כשאנחנו משלימות עם עצמנו ככה, מתאחדות עם המידה הנעימה שלנו, זה נהיה נעים ונינוח ואז באופן טבעי משהו הולך ומתרחב בפנים, יש יותר מרחב להרגיש ולבטא את עצמנו כי הגישה הזו מרגיעה, משחררת ונותנת תחושה של בטחון, של חופש, של "יש לי מקום להיות מי שאני".

אז לא חייבים לדרוש מעצמנו להרגיש הכל.

לא חייבים להתנתק ולא להרגיש כלום.

לא חייבים לבטא כל דבר.

לא חייבים להשתיק ולהסתיר הכל.

....